רק על עצמי לספר ידעתי

עידו לחץ שאפתח בלוג.
תבינו
לא הופתעתי מהעובדה שמעריך את כישורי הכתיבה שלי. שהרי נהג להקריא את כל המכתבים האינטימיים והחושפניים שכתבתי לו בתקופת הזוהר שלנו, בארוחות הערב המשפחתיות בפני כל מי שחלק איתו שם משפחה זהה.
או שכונה.
או חמצן.
״אוווו… ״אמר לי הגזלן השכונתי תוך שנותן לי עודף שקל ממאה, ״את חייבת לעשות עם זה משהו״.
והרי ידוע שאין כמו המילים : ״את מבוזבזת״ כדי לגרום לך למוטיבציית על.
אז התבזבזתי עוד קצת.
ואז עוד.

קצת רקע? בבקשה.
את הסטאג׳ שלי עשיתי בערך בכיתה ד׳3 בבית ספר מגינים בקריית חיים מזרחית.
כשמדברים היום על “מורה לחיים” וכל זה, אני נזכרת במורה שגילתה אותי. הנרייטה.
היו לה עקבי סטילטו דקים דקים מהסוג שעושה רעש של אתר בניה. קליק קלאקלאק, קליק קלאקלאק.
לא היה תלמיד אחד שאיחר לשיעור שלה, פשוט כי שמענו אותה מגיעה עוד מפתח חדר המורים. היה זמן לדחוף עוד ראש של חננה לאסלה ולהגיע בזמן.
להנרייטה היה שיער אדום בוהק בתספורת א- לה-ירדנה ארזי, ומחשוף נדיב ומיוזע שעשרות מגבונים מצאו בו פינה חמה ואוהבת לנצח.
ככה, בזמן שעדי ברקן היה משוטט בקניונים ומאתר ילדות יפות לקטלוג של טופר וראש אינדיאני, המורה הנרייטה גילתה את מחברת השירים שלי וליהקה אותי ככותבת ראשית לקטעי קישור למפקדים של יום העצמאות.
וככה גם יצא שמול קהל של מאות ילדים עליתי ודקלמתי.
לופתת בחוזקה דף אמצע של מחברת שורות, מנסה לייצב את הרעידות, לפקס מבט עוקב בכתב יד מוכר מעוגל וילדותי. רק לא להסתכל על אף אחד.
וככה בין מילה מילה שורה שורה . מצאתי בית.
די מהר גם הרמתי את הראש. וזכרתי בע”פ. ובסוף כל קטע, הצצתי הצידה למשקוף- והיא הייתה מסתכלת עליי שלובת ידיים, מנופחת חזה, במבט המרוצה הזה שלה.
ואז חיוך ענק הכי יפה בעולם חושף שיניים קדמיות מוכתמות באודם אדום בוהק, ובצבוץ שולי סתימות מוזהבות. תופסת, מחבקת בלפיתה ומנענעת תוך כדי מצד לצד, ומשחררת קצת לפני אובדן הכרה זמני. ככה שנתיים שהבושם החריף שלה הפך להיות מקדם ההגנה שלי.
הקתרזיס הכי מדהים בעולם.

משם המשכתי לכתיבת תסריטים וקטעי קישור לכל מיני הפקות מקומיות בתיכון ובנוער העובד והלומד, קן קריית חיים.
ואכן ההצלחה המטאורית לא אחרה לבוא.
אירועי י״ב ואני מתמודדת מול אמיר פייגר בהפקת הצגת סוף השנה. זה היה כבוד השמור למפיקים מקצועיים בבתי ספר אחרים, אבל לי היה כבר תסריט מוכן בחוברת דפי פוליו תלישה, בכתב יד וסימנים שרק אני ואמנחותפ* השלישי נבין.
(*תעשו גוגל)
כחודשיים אח”כ זכיתי בתהילת עולם ומחיאות כפיים שהדהדו ברחבי האמפי של קיבוץ לוחמי הגטאות לפחות 3 דקות ועשרים ושמונה שניות, עד ששבתי לאנונימיות מוחלטת.
לימים אמיר שינה את שמו לאמיר פיי גוטמן, הופיע בלהקת בנים מצליחה, ביים והפיק מופעים ותכניות טלוויזיה בזמן שאני תרמתי את חלקת בשרי לשוק התקציבאות של מקאן אריקסון, מחכה שאיזה קופי מעצבן יסיים סקיצת פלאייר של yes, ב- 1:00 בלילה.
בצר לי ובעיקר כדי לעשות הארקה לכל האנרגיה השלילית שהצטברה בי, פתחתי קבוצת קורבנות נמענים ושיגרתי מיילים ציניים מרושעים על הממסד ובעיקר בגנותו. אחד מהם הגיע לסמנכ”ל הקריאיטיב, ההוא עם עיני הכריש.
הוא קרא לי למשרד ואני זוכרת את ההליכה הזו עד היום. מסתכלת על כפות הרגליים שלי ולא מבינה איך הן ממשיכות בכל זאת לצעוד לכיוון שממנו המוח שלי בפירוש מצווה לברוח. הסאונד היחיד היה זמזום פלורסנטי של פרפור חדרים על רקע רחש ים, כזה כמו ששומעים כששמים צדפה על האוזן או כשיש כשל מערכות כללי.
תמונות מכל שלבי חיי חלפו בראשי.
סה”כ היה נחמד, אבל קצר.
הוא הביט בי ישוב, במבט הכחול הקפוא שלו, שלוב ידיים וסנפירים וסינן לעברי דרך הזימים שלו:
“הגיע אלי אחד מהמיילים שלך.
היית מעוניינת להיות קופירייטרית בצוות קריאיטיב?”

אחסוך לכם את הציפיה להפי אנד, ורק אתקצר:
בשלושה חודשים שלאחר מכן מצאתי עצמי עובדת על פלאייר של YES, באפיסת מוטיבציה, מנסה לסרס את הכתיבה שלי למשהו שהלקוח יאשר כבר, מול תקציבאי עצבני שחיכה לי עד 1:00 בלילה.
הבנתי שהרבה גלאם כנראה לא יהיה פה, ושאם אני רוצה להשאיר שבריר מהתשוקה שיש בי לכתוב, לפני שתפרפר פה לגמרי על שולחן העריכה, כדאי שאעזוב.

אז עזבתי.
התמקדתי בקריירה כמרקום, ניסחתי טקסטים שיווקיים למיניהם ובין לבין הרביתי לפזר מוזה בכתיבת טקסטים לשמחות ואירועים.

מבוזבזת? מפוספסת?
כאילו שכתיבת ברכות ונאומי וולקאם/פרידה/תודה/ מה נשמע לחברים, משפחה, צוות חדר המורים בש”י עגנון, הגננות, הסייעות, ארגון המורים, קרנות השוטרים, עיריית נתניה, מדור פלילים מרחב זבולון – זה בזבוז זמן.
הצחקתם.


והנה לאחר 10 שנות היכרות ולחץ תדיר בגירושין, בסוף אני פה.
אבל קחו בחשבון שלא יכולה להתחייב.
אכתוב רק כשמתחשק לי, ורק מה שבא לי לכתוב.

אז אתם באמת לא חייבים להיכנס, לקרוא ולפרגן.
הכל בסדר.
אני יודעת שאתם עסוקים, יש לכם סדר עדיפות ואתם לא חייבים לי שום דבר. אז רק ממש אם ייצא לכם ורק אם אני חשובה לכם ואתם רוצים שלא אנתק אתכם את הקשר לאלתר ולצמיתות ואכניס אתכם לספר הפנקסנות הגדול על שם יוצאי לבוב.


בהמון אהבה ודיר באלאק.

שלכם,
הפולניה.